פסק-דין בתיק ע"א 4526/07

בכל אחד מהערעורים שבפנינו, (למעט ע"א 4540/07 בו הערעור הוא של המבטח) המערער הינו מעביד אשר שילם לעובדו, שנפגע בתאונת דרכים כספים לתקופה של עד 91 ימים בהם היה העובד הנפגע זכאי לדמי פגיעה על פי חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה -  1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

תביעת המעביד הוגשה נגד המבטח של המזיק לאחר שתביעתו של הניזוק שולמה ע"י המזיק במסגרת הסכם פשרה.

המחלוקת המהותית בין הצדדים האם המעביד זכאי למלוא הסכומים ששילם לעובד בגין תקופת הזכאות הראשונה (12 הימים הראשונים שבעדם זכאי הנפגע לדמי פגיעה), וכן לסכום דמי הפגיעה הנוספים, ככל שאותו מעביד בין מעביד רגיל או מורשה או מעביד מאושר, החזיר למוסד לביטוח לאומי או שילם ישירות לעובד את שכרו.

לטענת ב"כ המערערים זכאי כל אחד מהמעבידים למלוא התשלומים שהוצאו על ידו ואין להכפיף את התשלומים למגבלות השילוש בחוק הפלת"ד. באי כח הצדדים הרחיבו את הדיבור האם תביעת המעביד כמיטיב היא תביעת תחלוף בנעליו של המוסד לביטוח לאומי, כטענת המערערים, או תביעת תחלוף בנעלי הניזוק כטענת המשיבה.

על אף טענותיו המלומדות של ב"כ המערערים ושינוי התפיסה שביקש לערוך בעקרונות יסוד של זכות התחלוף של מיטיבים - מעבידים, מצאנו כי בסופו של דיון גם אם המעביד נכנס לנעלי המל"ל לפי סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי, הוא מגיע לנעלי הניזוק כשהוא תובע השבה לפי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי או על פי הוראות החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק ההטבה"). גובה הפיצוי בתביעת תחלוף נגדרת בתביעת הניזוק לפי המגיע לו על פי חוק המוסד לביטוח לאומי, כמו גם המעביד שבא בנעליו, לא יוכל להיפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק. לשון אחרת, מעמדו של המיטיב זהה לזה של הנפגע כלפי הגורם החב בפיצויים. המשמעות היא, שהמיטיב כפוף לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים, לרבות התקרה של שילוש השכר הממוצע במשק וניכוי מס בגבולות של עד 25% (ראו: א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (1999), סעיפים 449, 453; ע"א 5557/95 סהר חב' לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח' פד"י נ"א(2) 724 בעמ' 752,753 (1997)); י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2005), 397). 

היקף תביעת המיטיב - המעביד אינו משתנה, גם אם תשלום המעביד לפי סעיף 94 בין ישירות לעובד ובין למל"ל הוא תשלום חובה לפי חוק, כמו מס המוטל עליו, בעוד שזכות התחלוף לפי סעיף 328(א) היא זכות ולא חובה ואפשר והמל"ל מחליט לעיתים לוותר למזיק ולהתפשר עמו, כפי שנרשם גם בע"א 3097/02 שביט מלמד נ' קופת החולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י פד"י נ"ח(5), 511 (2004).

אמנם בהוראות שנקבעו בחוק הביטוח הלאומי בדבר היחסים בין המעביד והמוסד לביטוח לאומי, חייב המעביד להחזיר למוסד לביטוח לאומי את דמי הפגיעה שהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה וכן כל סכום שהמוסד ניכה מדמי הפגיעה לפי דין, אלא שמישור החובה ביחסים בין שני אלה, בינם לבין עצמם, עובר להיות שווה למוסד ולמעביד כאשר באים להגדרות סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי:

"היה מקרה שחייב את המוסד לשלם גימלה לפי חוק זה, משמש עילה לחייב צד שלישי לשלם פיצויים... לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים... רשאי המוסד או מעביד... לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה... החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או שולם לעובד בידי המעביד, כאמור".

אמנם, במהלך הדיון סיברה את אזנינו טענת המערערים בדבר העדר סימטריה הכרחית בין חישוב הפיצויים לניזוק לבין חישוב הניכויים, ולכן שאין להכפיף את התשלומים של תקופת הזכאות הראשונה למגבלות השילוש בחוק הפלת"ד, כפי שנקבע בע"א (חיפה) 1759/05 כהן שמעון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 22.6.06), ובעקבותיו רע"א 6403/06 כהן שמעון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 2.4.08).

מששבנו לעיין בקביעות של פסקי-הדין האמורים, מצאנו שאינן רלוונטיות לסוגיה העומדת לדיון בפנינו. ניכוי תגמולי המל"ל מהפיצויים נעשים לפי התגמולים המשולמים בפועל בעקבות התאונה. במקרה שהגימלאות עולים על שילוש השכר הממוצע במשק, אין בניכויים כדי לקפח את הניזוק שאינו זכאי לקבל יותר ממלוא נזקו. לכן, אין קורלציה בין חובת הניכוי המלא לבין זכות התביעה של המיטיב המוגבל בתקרה הסטטוטורית של שילוש השכר הממוצע.

כשאנו באים לבחון את החישוב שנעשה ע"י כל אחד מהמערערים גבי הכספים ששולמו לעובד בתקופת הזכאות הראשונה וביתרת תקופת אי הכושר עד ל-91 הימים, מקובלת עלינו טענת המשיבה שהחישוב צריך להיות מבוסס על רבעון ממנו יגזר הפיצוי עבור ימי ההעדרות.

שווי שכר העבודה יקבע בהתאם לכללים המחייבים בתביעת ניזוק את המזיק גבי 25 ימי עבודה בחודש, הפרשות ותוספות למיניהם הנכללים בשכר (לרבות תנאים סוציאליים), ובלבד שיש להם יסוד של קבע.

אין בדעתנו במסגרת הדיון בערעורים לעשות את החישוב הפרטני הנדרש לגבי כל אחד מהתיקים והצדדים יערכו את החישוב ביניהם בהתאם לעקרונות שקבענו.

בחלק מהערעורים עלתה לדיון השאלה של חתימת הניזוק על שטר קבלה ופטור. חתימה שכזו שללה לדעת חלק משופטי ביהמ"ש של הערכאה הדיונית את זכות התביעה של המעביד, כמיטיב.

במהלך הדיון הסכים ב"כ המשיבים עם עמדת המערערים לפיה כתב קבלה ושחרור בין הניזוק לבין המזיק לא מחייב את המעביד שלא היה צד לו ולא חוסם את דרכו מלפנות אל המזיק בתביעת השבה.

בגלל חשיבות הקביעה, ולמרות ההסכמה שפורטה כאמור, נפרט ונאמר שתביעת המעביד להשבה אינה חסומה לא רק על יסוד הרשום בשטרי הקבלה והפטור שסכום הפיצוי אינו כולל את גימלאות המל"ל. העיקר הוא בכך שאין בכוחו של הסכם פשרה בין המזיק לניזוק לפגוע בזכותו של צד שלישי, כי לניזוק, באותו מועד, ממילא לא היתה זכות לוותר על תביעה כי הכספים בגין דמי הפגיעה שולמו לו קודם לכן ע"י המעביד או המל"ל, ובאופן שזכות התביעה לגבי כספים אלה עברה למיטיב. בהעדר מחלוקת בין הצדדים שנזקו של העובד הנפגע הוטב ע"י המעביד לפני החתימה על שטרי קבלה פטור, אין סכום ההטבה מהווה עוד נזק של העובד אלא הופך להיות נזקו של המיטיב.

"סכום ההטבה אינו מהווה חלק מסכום הפיצויים המגיעים לניזוק, או שיפסקו לו. במקרים אלה אין לקבל את הטענה או את ההנחה שהמיטיב הסב אל הניזוק את זכותו להטבה מהמזיק" (ע"א 163/99 עזבון המנוח דיאב מזאווי ז"ל נ' א' דורי, חברה לעבודות הנדסיות בע"מפד"י נ"ד(5) עמ' 857 (2000))

באשר לערעור בו נדחתה בקשת רשות להגן של המזיק, ע"א 4540/07 -  וככל שבאי כח הצדדים לא יסדירו את תביעת המעביד נגד המזיק שם על פי עקרונות הנקבע פה,  אנו בדעה שיש מקום ליתן לחברת הביטוח (המזיק) רשות להגן בפני התביעה בגלל המחלוקת לתוקפו של ההסכם ולפרשנותו.

התוצאה היא, שערעורי המעבידים מתקבלים באופן חלקי. תביעות התחלוף תהיינה לפי העקרונות שקבענו לעיל גם גבי דרך החישוב. ע"א 4540/07 מתקבל.